תמונה ראשית: דף הפייסבוק הרשמי של אורלנדו מג'יק
ברוכים הבאים לפינה חדשה שתסקור את הקבוצות הגדולות שנראו בדרך להצלחה, לתהילה ולתארים, הגיעו לבאר, אבל לא שתו. כל אחת מהסיבות שלה. מתחילים עם הקבוצה המדהימה של אורלנדו מג'יק מה- NBA, שנבנתה בעיר פארקי השעשועים של פלורידה באמצע הניינטיז.
בקיץ 1988 צירפה הליגה הטובה בעולם שתי קבוצות חדשות ושתיהן באו מפלורידה: מיאמי היט ואורלנדו מג'יק. לאורלנדו היו מנהלים מקצועיים ממולחים שידעו בדיוק מה הם רוצים והחלו לבנות קבוצה שאף אחד לא האמין שתגיע למעלה מהר כל כך. בדראפט 1988 בחרה אורלנדו את הקלעי הנהדר ניק אנדרסון (תזכרו את השם) ושנה לאחר מכן את הפורווארד דניס סקוט. לאורלנדו היתה כעת קבוצה "נחמדה", אבל לא משהו שציפו ממנו להרבה. הכל השתנה בדראפט של 1992. בדראפט של אותה שנה כולם ידעו מראש מי ייבחר מספר 1: שאקיל אוניל המפלצתי מלואיזיאנה. המג'יק קיבלו בלוטרי (הגרלה לסדר הבחירות בדראפט) את הבחירה מספר 1 ושאקיל נחת באורלנדו. האיש הגדול שם לא רק את הקבוצה, אלא את כל העיר על המפה. שאקיל היה כל כך כריזמתי, שהוא יצר סביבו תעשייה שלמה (מרצ'נדייז, אלבומי ראפ, קולנוע) וכל זה לא משוק ענק כמו ניו יורק או לוס אנג'לס, אלא מאורלנדו הקטנה.
באותה עונה אורלנדו הפסידה מקום בפלייאוף ברגע האחרון ואז הגיעה עוד קפיצת מדרגה:
בלוטרי של שנה אחרי קרה הבלתי ייאמן ואורלנדו שוב זכתה בבחירה מספר 1 בדראפט (דבר ששקול לברק שיפגע פעמיים באותה נקודה, כי לאורלנדו, בגלל שזכתה בדראפט הקודם, היה כדור אחד בלבד עם השם שלה מתוך 66 כדורים שהוגרלו בלוטרי).
בדראפט הזה המועמד המוביל לבחירה מספר 1 היה כריס וובר, אך שאקיל או'ניל ביקש מראשי הקבוצה לבחור באנפרני הארדווי, רכז גבוה בגובה של 2.01מ'. פה התנהל המנהל המקצועי של המג'יק בצורה מבריקה, כשידע שבגולדן סטייט, שקיבלו את הבחירה השלישית בדראפט, רוצים מאוד את וובר, אז הוא בחר את וובר בבחירה מספר אחד ואז עשה טרייד עם גולדן סטייט, שבחרה את הארדווי, כשהווריורס עוד הוסיפו לעסקה שלוש בחירות עתידיות בסיבוב הראשון של הדראפט, שיעברו לאורלנדו. שאקיל קיבל את הרכז שרצה וכמו שהגדיר זאת ניק אנדרסון: " מהמבורגרים ונקניקיות עברנו לאכול סטייקים ולובסטרים". אורלנדו הפכה לקבוצת פלייאוף ובשנה שאחרי צירפה גם את הוראס גרנט, שסיים חוזה בשיקגו בולס ואז הפכה לקבוצת צמרת של ממש. את עונת 1994/5 כבר סיימה המג'יק עם המאזן הטוב במזרח. כאן הזמן לעצור ולהגיד שקרה עוד משהו חשוב בדרך. בקיץ 1993 פרש מייקל ג'ורדן בפעם הראשונה ופתאום קבוצות אחרות קיבלו הזדמנות לזכות בתואר, כי ג'ורדן לא היה בסביבה.
ג'ורדן חזר לקראת סיום עונת 1994/5. הוא הספיק כדי ששיקגו שלו תתקדם ממקום שמיני לחמישי במזרח ותדיח את שארלוט בסיבוב הראשון. בחצי גמר המזרח נפגשו אורלנדו ושיקגו. בגלל החזרה של ג'ורדן וחוסר הנסיון של כוכבי אורלנדו, ההימורים נטו לבולס, אך אורלנדו ניצחה את הסדרה 2:4, כשהוראס גרנט מצטיין מול קבוצתו לשעבר. אורלנדו הפכה באותו רגע לדבר הבא. כששני הכוכבים הגדולים עוד לא בני 25, כולם אמרו שאורלנדו מג'יק היא שושלת בהתהוות ובעתידה כמה אליפויות. באורלנדו עצמה העיר נכנסה לטירוף והסיסמה שנשמעה היתה: "Why not us, why not now? ". המסר היה ברור. ברגע שהם סילקו את ג'ורדן מהדרך, אין שום סיבה שהמג'יק לא יזכו כבר השנה.
בגמר המזרח אורלנדו עברה את אינדיאנה המנוסה והחזקה של רג'י מילר וריק סמית'ס 3:4 ולגמר הגיעו מול האלופה המכהנת מיוסטון, שלמרות שהיתה האלופה, חוותה עונה בינונית מאוד וסיימה רק שישית במערב, אך בפלייאוף התעוררה ותוך הפגנת אופי מדהים עברה את כל הגדולות של המערב , תוך שהיא חוזרת מפיגורים בכל סדרה גם בסדרה וגם במשחקים עצמם. האופי שהפגינו הרוקטס מצריך כתבה נפרדת, אבל פה אנחנו עוסקים באורלנדו. למרות הקאמבקים המרשימים של הרוקטס, המג'יק הגיעו לגמר בתחושה שהכל תלוי בהם וכבר חגגו את האליפות הלכה למעשה.
המשחק הראשון בסדרה באמת נפתח כאילו זה מה שהולך לקרות. המג'יק עלו ליתרון של 18 הפרש כבר במחצית הראשונה.הרוקטס חזרו למשחק במחצית השנייה ועשר שניות לסיום אורלנדו הובילה בשלוש נקודות בלבד. ניק אנדרסון (זוכרים? מקודם?) הלך לקו העונשין לשתי זריקות. המשמעות ברורה. קליעה אחת תספיק לסיים סיפור. אנדרסון החטיא את שתי הקליעות. טראגי, נכון? אבל… הכדור החוזר הגיע אליו לידיים ויוסטון נאלצה לבצע עליו עוד עברה! שוב אותו סיפור: קליעה אחת תספיק. שוב אותה תוצאה: שתי החטאות של אנדרסון. לא ייאמן! הפעם הכדור החוזר היה של הרוקטס ואחרי פסק זמן קני סמית השווה בשלשה. הולכים להארכה.
את ההארכה ניצחה יוסטון עם סל נצחון של האקים אולאג'וואן חצי שנייה לסיום. אורלנדו הפסידה משחק שהיה לה בשתי הידיים.
"כדור שלג" לא מתחיל לתאר את מה שקרה למג'יק בגלל המשחק הזה. הרוקטס לא עצרו וטסו ל"סוויפ" של 0:4 בסדרה ואליפות שנייה ברציפות. בעונה שאחרי המג'יק נראו פחות טוב, כשניק אנדרסון (זוכרים?) פשוט הפך לצל של עצמו, פחד לזרוק עונשין ולא חזר להיות קלעי החוץ האדיר שהיה. המג'יק הגיעו בכל זאת לגמר המזרח ושם חיכתה שיקגו של ג'ורדן, הפעם עם דניס רודמן כחיזוק ועם ג'ורדן כבר בכושר שיא ולא חלוד כמו בעונה שעברה. אם זה לא הספיק, אז הוראס גרנט נפצע ונעדר מהסדרה מול האקסית שלו. זה נגמר, כמו מול יוסטון עונה לפני, בסוויפ מהדהד של 0:4 לבולס. המג'יק קרסו. יש מי שטוען שמול ג'ורדן המתקמבק בכל מקרה לאף אחד לא היה סיכוי, אבל אני חושב שלו המג'יק היו מגיעים לסדרה כאלופה מכהנת ולא כמחלקת פוסט טראומה, הבטחון שלהם היה שונה לגמרי ואין לדעת.
מכאן כבר הקריסה הושלמה. שאקיל בחר ללכת לשוק של הוליווד ועבר ללייקרס והארדווי נפצע פציעות חוזרות ולא חזר לעצמו. מהשושלת בהתהוות שחשבו שתשלוט בליגה לא נותרה אפילו אליפות אחת.
כך הלכה לפח אחת הקבוצות המלהיבות והמבטיחות שראיתי בחיי בלי להותיר שום מורשת אחריה. שאקיל או'ניל, שעשה לעצמו שם בלייקרס עם קובי בראיינט, אמר בעצמו לאחר הפרישה שטעה שעזב את אורלנדו ושהיה צריך להשיג את ההישגים שלו באורלנדו, לצידו של הארדווי. נשארנו רק עם ה"מה היה קורה אילו…"