אחרי ההייפ הלאומי שנבנה בימים האחרונים לקראת המפגש בפרישטינה, בא הלילה האנטיקליימקס הקלאסי, וטפח לנו על הפנים בהתרסקות והפסד מול קוסובו, שהרחיק שוב את החלום לשבור את הקרח אחרי עשרות שנים, כדי להשיג כרטיס ליורו.
החששות מקהל מקומי לאומני ומאלפי מוסלמים שיכתרו את הזירה לאווירה עויינת, גוועו חיש קל אל מול היציעים הדלילים ומשטח דשא שהזכיר את הרחבה הטובענית של יוסי מזרחי בימק״א של הסבנטיז. האסון בעוטף עזה עשה את מה שלא הצליח אף אחד, והחזיר את ערן זהבי להרכב, אבל סך כל התפוקה שלו היתה שולית, עם אפס סיכון השער הקוסוברי. בגדול אני בעד ששחקן מסוגו של מספר 7 יהיה חלק מהמאמץ לרוץ אחרי הזנב של עצמנו, אבל הבאזז הגדול סביבו לא יכול לכסות על היעדרותם מאונס של האסים הפצועים, או עזיבתם/פרישתם של שחקנים מרכזיים אחרים – שאין להם תחליף, למשל דיע סבע ומונאס דאבור, שהדלת ננעלה בפניהם, וחסרונם מורגש עוד יותר כשחזיזה, עבדה וסולומון לא רלוונטיים למשחק.
עומרי גלזר מילט את ישראל מהפסד גדול יותר במספר הצלות, ועדיין למרות ההפסד, בכל הראיונות בסיום המשחק – אלון חזן, לא זהבי, לא דסה – לא הורידו ראש. הם דיברו כמעט כאילו יצאו מפגישה עם מיסטיקנית. מבחינתם שום דבר לא קרה, המצב לא החמיר – ורק אם ננצח את רומניה ונקווה ששוייץ לא תאבד נקודות בבוקרשט – אז הכל זהב.
30 וקצת שנים משחקת ישראל באירופה, והפעם, בבית החלש ביותר בו היתה, בחורינו המצויינים התגברו על אנדורה ובלארוס, והשיגו נקודה משש מקוסובו, המדורגת 105 בעולם, ושהוקמה רק לפני 9 שנים.
מי יודע מה יקרה מול שוייץ, אבל כשכל משחק מתחילים אותו רק במחצית השנייה – רק כח עליון יציל אותנו.
זהבי עידכן בסיום, קצת בעצבנות, שהדשא היה דיר חזירים, אבל אני לא חזיר. ראיתי מראש שהריצפה שם עקומה. הסתפקתי בתיקו.
